זה טריק אמריקני ישן משנות ה-60, שנלמד בקורסי שיווק למתחילים: בהתחלה לעשוק את הפועלת, ובסוף לתרום שני מחשבים לבית-הספר של הבן שלה. ככה אתה לא רק עשיר - אתה גם זוכה למעמד של 'עושה טוב'.

"אם בנק הפועלים, למשל, רוצה לתרום לחברה, הדרך הראשונה שלו לעשות את זה כמו שצריך היא דרך העובדים שלו. במקום להשקיע מיליונים בפתיחת מוזיאונים לקהל, קודם כל שייתן מספיק לעובדים - כדי שיוכלו לקחת את הילדים שלהם לאיזה מוזיאון שירצו. גם עבור הלקוח יש משהו נכון יותר בזה שהוא לא נכנס בחסד, בזכותו של הברון - אלא פשוט יכול לעשות את זה בזכות העבודה שלו.

"רוצים לפעול חברתית? צמצמו את הפער בין עובדת שמרוויחה על משרה מלאה גרושים ובין ומנכ"ל שלוקח מיליונים רבים כל שנה - זה אולי חוקי לנהוג ככה, אבל זה לגמרי לא מוסרי. אלה תרומות מדכאות באופיין, ואותן לא נכון לעשות".

"פעם סברתי שבסופו של יום אנחנו מרוויחים משהו, היום זו לדעתי טעות. אם המחיר הוא שהחברה עוברת תהליך של התבהמות - לא בטוח שזה משתלם.

"יש הבדל בין זה ובין אנשי עסקים כמו אלי הורביץ ז"ל ודב לאוטמן, שהקימו מפעלים בצורה הגונה ואחר-כך גם תרמו לחברה מסביב. את התרומה שלהם אני מקבל בהערצה. צריך גם להבחין בין חברות שעוסקות בנכסי הציבור וחברות פרטיות. את שרי אריסון אני מאוד מעריך. זה כסף שלה, היא הבעלים, על כל פרוטה אני אומר תודה, גם אם אני לא ממהר לתת לה תואר דוקטור לשם כבוד.

"בחברות ציבוריות - זה כבר עניין אחר. כאן הצביעות זועקת לשמיים. מיותר לציין כי הסכומים לתרומה הם כמובן הרבה יותר קטנים ממה שיושקע בסחר הוגן ובתנאים טובים לעובדים. זה גורם להתבהמות של חברה. בסוף נמצא את עצמנו בברית-המועצות לשעבר, שם מי שבזזו את אזרחי הרפובליקות הפכו לאזרחי הכבוד שלהן".

- כמי שמוביל עמותה חברתית, היית דוחה תרומה של חברה מפני שאתה לא אוהב את ההתנהלות שלה?

"אני מאוד רוצה לענות 'כן' - ודאי שנרצה לשתף פעולה עם מי שמתנהל בהוגנות כלפי לקוחות ועובדים. ECI, למשל, היא מופת לתרומה לפרויקטים של מיצוי זכויות והעצמת נשים. בפועל, אני חייב להודות, החברות הבעייתיות לא ממש מתדפקות על שערינו כדי לתרום לפרויקטים מהסוג הזה".

ידיעה של אפרת אהרוני, גלובס, 29 במרס, 2012

לידיעה המלאה לחצו כאן